Native Advertising בארה״ב: מה ה-FTC דורש, להשוואה
השוואה בין מדריך ה-FTC לפרסום נייטיב לבין חוק הגנת הצרכן ועמדת היועמ״ש: מה דומה, איפה הדין הישראלי מחמיר ומה בודקים לפני שמזמינים כתבה ממומנת.

בקצרה: Native Advertising (פרסום נייטיב) הוא תוכן ממומן שנראה כמו התוכן שסביבו: כתבה, סקירה או פריט בפיד. ועדת הסחר הפדרלית של ארה״ב (FTC) קובעת במדריך לעסקים שמטעה להסתיר מהצרכן את האופי המסחרי של תוכן, ושגילוי, כשהוא נדרש, חייב להיות ברור ובולט. בישראל חוק הגנת הצרכן מגיע לתוצאה דומה דרך סעיף 7(ג).
המאמר מיועד לבעלי עסקים, למנהלי שיווק ולסוכנויות שמזמינים כתבות ממומנות בישראל ופוגשים את המונח האמריקאי במצגות, בהצעות ובמדריכים באנגלית, וגם למי שפונה לקהל בארה״ב. הוא משווה בין המדריך של ה-FTC לבין הדין הישראלי, ומשלים את המדריך המרכזי באתר על פרסומת סמויה ואיך נמנעים ממנה.
חשוב לומר מראש: ה-FTC הוא רגולטור אמריקאי, והמדריך שלו אינו חל על צרכנים בישראל. הוא משמש כאן נקודת השוואה בלבד. זה מידע כללי ולא ייעוץ משפטי; בשאלה על קמפיין מסוים פנו לעורך דין.
מה זה native advertising לפי ה-FTC
המדריך Native Advertising: A Guide for Businesses פורסם בדצמבר 2015. ה-FTC מתאר בו פרסום נייטיב כתוכן שדומה לחדשות, לכתבות מגזין, לסקירות מוצרים, לבידור ולשאר החומרים שמקיפים אותו ברשת (FTC).
גם בספרות המקצועית בעברית המונח מוכר. מחקר המדיניות של המכון הישראלי לדמוקרטיה על אסדרת פרסום סמוי, מספטמבר 2014, מתאר את סוג הפרסום הזה כפרסום ששואף להידמות לתוכן שלצדו הוא מוצג, להבדיל מבאנר שנראה מיד כמודעה.
בשוק הישראלי זה כולל כתבה ממומנת באתר חדשות או במקומון, יחידת "תוכן מומלץ" בתחתית כתבה, פוסט ממומן שנראה כמו פוסט רגיל, וסקירה בבלוג של מי שקיבל את המוצר במתנה. המשותף לכולם: הקורא פוגש אותם באותו מקום ובאותה צורה שבהם הוא פוגש תוכן שאיש לא שילם עליו.
העיקרון: שקיפות לגבי האופי המסחרי
הבסיס של המדריך פשוט. לפי ה-FTC, עיקרון יסוד של אמת בפרסום הוא שמטעה להטעות צרכנים לגבי האופי המסחרי של תוכן, ומבחינת ה-FTC מילת המפתח היא שקיפות: מודעה לא צריכה לרמוז שהיא משהו אחר ממודעה (FTC).
מכאן נגזר כלל שימושי במיוחד למי שמזמין כתבות: ככל שמודעת נייטיב דומה יותר לתוכן של האתר בפורמט ובנושא, כך גדל הסיכוי שיידרש גילוי כדי למנוע הטעיה (FTC). כתבה ממומנת באתר חדשות היא בדיוק המקרה הזה: היא כתובה כמו כתבה, מעוצבת כמו כתבה ומופיעה בין כתבות. לכן דווקא בה הגילוי הוא העיקר ולא פרט טכני.
שימו לב למה שהעיקרון לא אומר. הוא לא אוסר פרסום נייטיב ולא דורש שהתוכן יהיה חלש יותר. הוא דורש שהקורא יבין מה הוא קורא. כתבה מועילה, מדויקת ומסומנת היטב עומדת בו; אותה כתבה בדיוק, כשהסימון שלה מוסתר או עמום, לא עומדת בו.
"ברור ובולט": איך בודקים את זה על כתבה אמיתית
ה-FTC קובע שאם נדרש גילוי כדי למנוע הטעיה, הגילוי חייב להיות ברור ובולט (FTC). הציטוט הזה לא מפרט מיקום או גודל, ולכן הנה מבחן מעשי שאפשר להפעיל על כל כתבה לפני שהיא עולה:
- קורא שמגיע לכתבה מגוגל או מקישור ברשת, ולא מעמוד הבית של האתר, רואה את הסימון לפני שהוא מתחיל לקרוא?
- הסימון נראה גם בטלפון, ולא רק במסך רחב?
- הנוסח הוא מילה שכל קורא מבין, ולא מונח פנימי של מחלקת שיווק?
- הסימון נשאר כשהכתבה משותפת ברשתות או מופיעה בתוצאות חיפוש?
בישראל התשובה לשאלת המיקום כתובה במפורש. בעמדה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה ב-2020, בעניין פרסום סמוי באינסטגרם, נקבע שתיוג או האשטאג עם שם המממן אינם מספיקים, ושנדרשת הבהרה בפתח הפרסום שמדובר בפרסומת או בפרסום ממומן. עוד נכתב שם שבפרסומים בעברית המיועדים לצרכן הישראלי, ההבהרה צריכה להיות בעברית.
נוסח הגילוי: Ad מול «פרסומת»
ה-FTC מונה מונחים שסביר שצרכנים יבינו: Ad, Advertisement, Paid Advertisement או Sponsored Advertising Content, ומגדיר את Promoted כעמום במקרה הטוב (FTC). במילים אחרות, ה-FTC מעדיף מילים שאומרות "שילמו על זה" על פני מילים שמתארות רק קידום או חשיפה.
בישראל אין תקנה שקובעת נוסח עברי אחד מחייב. עמדת היועמ״ש מדברת על הבהרה שמדובר ב"פרסומת" או ב"פרסום ממומן". מחקר של הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן מאוקטובר 2020 מצא שהוספת שם הגורם המסחרי לגילוי שיפרה באופן משמעותי את יכולת הנבדקים לזהות את הפרסומת, והרשות כתבה שהיא רואה חשיבות רבה בשימוש בביטוי אחד ויחיד לגילוי אפקטיבי.
הנוסחים הנפוצים בעברית ואיפה בדיוק שמים אותם בכתבה מפורטים במדריך לסימון תוכן שיווקי בכתבה. הטבלה הבאה מסכמת את ההשוואה עצמה:
| נושא | ארה״ב: מדריך ה-FTC | ישראל: החוק ועמדת היועמ״ש |
|---|---|---|
| סוג המסמך | מדריך של רגולטור לעסקים | הוראת חוק בחוק הגנת הצרכן, ועמדה רשמית של היועמ״ש |
| השאלה המרכזית | האם הצרכן מוטעה לגבי האופי המסחרי של התוכן | האם אדם סביר עלול להניח שהפרסומת אינה פרסומת |
| מתי נדרש גילוי | ככל שהמודעה דומה יותר לתוכן האתר, הצורך גדל | כשפרסומת מוצגת בצורת כתבה, מאמר או ידיעה |
| איך נראה גילוי תקין | ברור ובולט | הבהרה בפתח הפרסום, ובעברית בפרסום עברי |
| נוסח | Ad, Advertisement ודומיהם; Promoted עמום | פרסומת או פרסום ממומן; אין נוסח אחד שנקבע בתקנה |
טעויות גילוי נפוצות בפרסום נייטיב
רוב הבעיות בגילוי לא נובעות מכוונה להסתיר, אלא מהרגלים של עיצוב ושל ניסוח. אלה המקרים שכדאי לחפש בכל כתבה ממומנת, בין שהיא מתפרסמת בישראל ובין שבחו״ל:
- מילה עמומה במקום מילה ברורה. ה-FTC מגדיר את Promoted כעמום במקרה הטוב. ההיגיון הזה עובר גם לעברית: מילים כמו «מקודם» או «מומלץ» מתארות חשיפה, לא תשלום, ולכן הן חלשות מ«פרסומת» או מ«תוכן ממומן».
- סימון רק בעמוד הבית. קורא שמגיע לכתבה ישירות מחיפוש או משיתוף לא עובר דרך עמוד הבית. אם הסימון מופיע רק בתקציר שם, בעמוד הכתבה עצמו הוא לא קיים מבחינתו.
- סימון רק בסוף. מי שמפסיק לקרוא באמצע לא יגיע אליו, ועמדת היועמ״ש מדברת על הבהרה בפתח הפרסום.
- סימון באנגלית בכתבה בעברית. לפי עמדת היועמ״ש, בפרסום בעברית המיועד לצרכן הישראלי ההבהרה צריכה להיות בעברית. Sponsored בכתבה עברית לא עונה על זה.
- שם המותג במקום גילוי. אזכור המותג בכותרת או בתמונה הוא לא הבהרה שמדובר בפרסומת. הוא רק אומר מי מופיע בכתבה, לא מי שילם עליה.
שימו לב שאף אחת מהטעויות האלה לא קשורה לאיכות התוכן. כתבה מצוינת יכולה להיכשל בגילוי, וכתבה בינונית יכולה לעמוד בו. לכן כדאי לבדוק את הסימון כשלב נפרד, אחרי העריכה ולפני האישור הסופי.
איפה הדין הישראלי דומה לאמריקאי, ואיפה הוא מחמיר
השאלה בשתי המדינות דומה במהותה. לפי חוק הגנת הצרכן, פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח שאינה פרסומת תיחשב פרסומת מטעה, גם אם התוכן שלה אינו מטעה. סעיף 7(ג)(2) מוסיף שמי שמפרסם פרסומת בצורה של כתבה, מאמר או ידיעה עיתונאית, בלי לציין באופן ברור שמדובר בפרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה.
שני הבדלים מעשיים כדאי להכיר. הראשון: בישראל זו הוראת חוק, ולפי סעיף 7(א) לחוק, כשפרסומת מטעה, האחריות חלה גם על מי שמטעמו נעשתה הפרסומת וגם על מי שהביא אותה לפרסום. השני: סעיף 7(ה) קובע שפרסומת העלולה להטעות צרכן בישראל נכללת בסעיף, בין שנעשתה בישראל ובין שנעשתה מחוצה לה.
המשמעות למי שמפרסם באתר זר שפונה לישראלים: הדין הישראלי עדיין רלוונטי. ולהפך, מי שמכוון קמפיין לצרכנים בארה״ב יבדוק את הכללים שם עם עורך דין שמכיר אותם; המדריך של ה-FTC הוא נקודת פתיחה ולא תחליף לייעוץ. בקטלוג יש קטגוריה נפרדת של אתרים בחו״ל, כרגע 125 אתרים, ושם השאלה מי הקהל ואיזה דין חל עליו רלוונטית במיוחד. הציטוטים מהחוק כאן לקוחים מנוסח בוויקיטקסט, ולשימוש משפטי כדאי לעיין בנוסח הרשמי באתר הכנסת או ב-gov.il.
מה זה אומר כשמזמינים כתבה ממומנת בישראל
הנקודה המעשית החשובה ביותר: הקוראים לא מזהים פרסומת מעצמם. מחקר הרשות להגנת הצרכן מצא ששיעורי הזיהוי של פרסום סמוי בישראל נמוכים, בדומה למחקרים קודמים בחו״ל. לכן הסימון צריך להיות ברור, והכתבה צריכה להיות כזו שקורא שיודע שהיא ממומנת עדיין ירצה לקרוא עד הסוף.
- בחרו אתר שהסימון שלו ברור. כל אתר בקטלוג מוצג עם סוג הקישור ועם אופן הסימון של הכתבה, כך שאפשר להשוות לפני ההזמנה. כרגע יש בקטלוג 3,458 אתרים פעילים, ואפשר לסנן אותם בקטלוג האתרים.
- כתבו תוכן שמחזיק גם כשהוא מסומן. מידע מועיל, עובדות עם מקור וקישור אחד טבעי. מה כתבה ממומנת נותנת לקורא, לאתר ולגוגל מוסבר במדריך איך עובדת כתבה ממומנת.
- אל תבקשו לטשטש. בקשה להקטין את הסימון, להעביר אותו לסוף הכתבה או להחליף אותו במילה עמומה סותרת את הדרישה להבהרה בפתח הפרסום.
- שמרו תיעוד. צילום של הכתבה כפי שעלתה, עם הסימון, עוזר אם תעלה שאלה בהמשך.
בשורה התחתונה
Native advertising הוא לא פרצה בחוק. גם ה-FTC וגם הדין הישראלי מתירים אותו, כל עוד הקורא יודע שהוא קורא פרסומת. ההבדל העיקרי הוא שבישראל זו חובה שבחוק, עם אחריות גם על המפרסם עצמו, ולא רק הנחיה של רגולטור. אם אתם מזמינים כתבה ממומנת, בחרו אתר שהסימון שלו ברור ובפתח הכתבה, השקיעו בתוכן שמחזיק גם כשהוא מסומן, ואם הקמפיין מיועד גם לקהל אמריקאי, בדקו אותו מול הכללים שם. בשאלה על מקרה מסוים, הכתובת היא עורך דין.
מקורות
- U.S. Federal Trade Commission — Native Advertising: A Guide for Businesses
- ויקיטקסט — חוק הגנת הצרכן, התשמ״א–1981
- היועץ המשפטי לממשלה — עמדה בעניין פרסום סמוי באמצעות ידוענים באינסטגרם
- הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן — הגברה של שיעורי זיהוי של כתבות פרסומת באינטרנט
- המכון הישראלי לדמוקרטיה — אסדרת פרסום סמוי בתקשורת הישראלית
